|
כתבה מידיעות אחרונות, 7 ימים, י"ב אייר תשנ"ב מאי 1992
מאת עמנואל בר-קדמא: דן פרטוש, "איך אומרים פרחים ביפנית"
דן פרטוש, צייר ישראלי, עשה את זה: קיבל את חסות של חברת ענק יפנית על עבודותיו. תרגום מעשי, בין השאר: תערוכות ברחבי יפן, בתי מלון מפוארים, ארוחות מהסרטים, שלטי חוצות ענקיים, פרסום בעיתונים. וכסף כמובן, הרבה כסף. "אין לי שום התחייבות. אבל היפנים נתנו לי להבין, שהם ישמחו מאוד אם אמשיך לצייר פרחים.
דן פרטוש, צייר, מגשים חלום רווח של אמן ישראלי – לחסות בצלו של קונצרן יפני גדול. קרוב לוודאי שהוא האמן הישראלי היחיד בסטאטוס הזה. אחרים הציגו ביפן, השתתפו בתערוכות ובסימפוזיונים, ואף זכו בפרסים ובמענקים. אבל, הכל אמנות נטו. הישגים קטלוגיים. האמן בן סוף המאה ה-20 מחפש את הטלפון הישיר של מי שקנה מטעם חברת הביטוח היפנית את ואן-גוך ב-80 מיליון דולר. קרבה זאת חשובה לו הרבה יותר מקרבתם ומהערכתם של אוצר חשוב, של מבקר אמנות או של מנהל מוזיאון.
דן פרטוש מצא את הקו הקצר ביותר אל אנשי מחלקת האמנות של סאנואה קורפוריישן "החברה שמספקת רכיבים אלקטרוניים בקנה מידה יפני לכל החברות היפניות המייצרות כל דבר. ענק מסדר גודל בלתי מתקבל על הדעת".
זה עתה חזרו, רעייתו והוא, מיפן. סיור מלכותי – בתי מלון מפוארים, ארוחות מהסרטים, אירועים של בלק-טיי, קבלות-פנים, תקשורת. אין לו שפה עשירה כדי לתאר את מה שעבר עליו. בעצם, זה היה ביקור חוזר. ההיכרות הראשונה של פרטוש עם קרן השפע היפנית הייתה לפני שמונה חודשים. האמן הישראלי קיים שמונה תערוכות בשמונה ערים יפניות. חסות כמובן, של "סאנואה". שטיח אדום במובן של קטלוג, שלטי-חוצות ענקיים, פרסום בעיתונים.
גם "סאנואה" עשו איתי עסק לא רע. הם קיבלו מחירים של אלפי דולר על עבודות שקנו במאות דולר".
גאיטנו פשה, המעצב האיטלקי הרב-תחומי, שהציג לא מזמן במוזיאון תל-אביב מרושת היטב בעולם העסקים הגדול של טוקיו. הוא מאמין, שהאינטראקציה בין האמנות ובין התעשייה המתוחכמת של המזרח הרחוק תהיה מרכיב חשוב להכוונת דרכה ומעמדה של האמנות בשנים הקרובות.
פרטוש עובד בסטודיו קטן ודחוס, יותר מחסן מסטודיו, בקומה השלישית של מבנה תעשייתי ברעננה. קירות הבלוקים החשופים מקורים במדפי ברזל עד התקרה. הכל מלא עבודות. על נייר בעיקר. ממוינות על-פי נושאים, סולמות צבעוניים סגנונות. בעצם על-פי צופן, שיעשה סדר בווליום כזה גדול של עבודה, שמתרכזת סביב נושא אחד, פרחים. הוא מצייר בשנים האחרונות פרחים. וגם אותם רק בטכניקה אחת , צבעי פסטל. על שולחן מיוחד, בקופסאות מונחים אלפי גירי-פסטל לפי צבעים ומשפחות צבעים. "תמונה לוקחת לפעמים 70-80 צבעים", הוא אומר.
איך הגעת ליפנים? אני שואל.
וכאן מזומנת לי הפתעה. פרטוש פורש לא רק זרוע בינלאומית אחת. "הכל התחיל דרך "ארט אקספו" ArtExpo יריד אמנות בינלאומי של גלריות ומו"לים, בשנת 1990", הוא מספר. "קודם כל בניו-יורק אחר כך בלוס-אנג'לס. שם נוצר מגע ביני ובין היפנים, בהתחלה הם קנו פסטל אחד, אחר כך עוד אחד ועוד אחד, בסוף הם הציעו חוזה קבוע".
ליפנים יש זכות להשתמש בעבודות שלי כעולה על רוחם, בתחומי יפן".
מה זה אומר?
"למכור עבודות מקוריות, להדפיס הדפסי-מקור, לעשות רפרודוקציות, מה שהם רוצים. מלבד זה, אני קשור גם עם חברה הולנדית, "ורקרקה" שמדפיסה רפרודוקציות בהולנד".
מה זה אומר חוזה?
"היפנים מתחייבים לקנות אצלי כמות מינימום. זכותם להחזיר מה שלא נראה להם. בינתיים זה לא קרה. בתמורה, אסור לי למכור שום יצירה שלי בעולם, שלא דרך בעלי-החוזים שלי. החוזים הללו לא חלים על מדינת-ישראל. כאן השארתי לעצמי את מלוא הזכויות".
אגב לפרטוש יש גם גלריה משלו ברעננה שם הוא מוכר עבודות שלו, אבל לא רק. הדפסים, בעיקר.
מצאת שפה משותפת עם היפנים?
"אחרי שהשתלטתי על הטקסיות המאפיינת את היומיום היפני, על כללים של מותר ואסר בחברה, או בין אדם לחברו, לא היו בעיות.
"היפנים ביפן היו בשבילי, במידה מסוימת, הפתעה. ישבתי הרבה שנים בפאריז. הכרתי את התייר היפני. זה שלא חדל לצקצק עם המצלמה, עם החיוך המקובע בפנים. ניסיתי לחפש את שורשי ההצלחה היפנית. עלה לי בראש שזו אמביציה של אנשים בודדים. להיות אי – זה להיות בודד. כמו הבריטים, במידה מסוימת. לא תתקשה למצוא קווים מקבילים בין הבריטים ובין היפנים. אולי גם קצת כמו הישראלים, אי בים של אויבים. אני כמעט בטוח שהבדידות הזאת היא המאיץ הראשון של התושייה היפנית".
דן פרטוש נולד ב- 1936 בעיר טייארט, אלג'ריה. שלישי בין עשרה ילדים. העברית שלו בעלת הדגשים צרפתיים בולטים. העיצוב של צרפתי נטו. "זו הייתה עיר כמעט בלי ערבים. בנויה כמו עיר צרפתית: כנסיות, פארקים, בולו וארים, בתי-אוכל ובתי-יין.
"הייתי שם עד גיל 14-15. הייתי חניך בתנועת-נוער. יחד עם כל חבריי בצופים היהודיים הצטרפתי לגורדוניה, תנועת-הנוער של מה שהיה פעם חבר הקבוצות (בגלגולים מאוחרים יותר חלק מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, שהפכה לחלק מהתנועה הקיבוצית המאוחדת), שהתאחדה אחר-כך עם גורמים נוספים והייתה ל"הבונים". הייתי חניך ומדריך לפני עלייתי, הייתי אחראי מהמרכז שבעיר קונסטנטין, על כל סניפי התנועה באלג'יריה המזרחית".
השלבים הבאים היו שנת הכשרה בטולוז ועלייה ארצה, יחד עם הגרעין שלו. בגיל 18 הגיע ארצה. אחרי שירות בנח"ל, ניקלט בקיבוץ חניתה.
חניתה היא, למעשה, ספור חייו של דן פרטוש. 20 שנה היה שם. התפוקה שלו עכשיו מסגירה איש-עבודה. "אני אוהב לעבוד. קם בבוקר מוקדם ואוהב לעבוד. תמיד היה כך. גם בחניתה. במשך כמה שנים ריכזתי את הכותנה בקיבוץ. בקיץ כותנה, בחורף ציור ותפקידים בתנועה ובמשק. לקראת יציאת הצרפתים מאלג'יריה, נשלחתי לשם בשליחות מיוחדת.
דן פרטוש נראה כמו קיבוצניק. חאקי, חיוך פתוח, אופניים. "השליחות", הוא מספר, "הצליחה מעל המשוער. פגשתי שם את ולנטין, היא טינו חברה מהימים של התנועה. שם, באלג'יריה, התאהבנו. טינו באה איתי לחניתה, ונישאנו. נולדו לנו ארבעה צאצאים": דגנית, ערן, אהוד ועמירם. כולם בצורה זו או אחרת, עוסקים באמנות. החלום שלי הוא לרכז את כל המשפחה סביב מפעל אחד, שעניינו אמנות. אני חולם על סדנת הדפס, מו"לות עצמאית, עיצוב (דגנית היא מעצבת גראפית). ויש עוד דבר שמאחד את כל הבנים, וזו נהייה פטריוטית משפחתית – שירות בהנדסה קרבית".
בשנת 1961 אושרו לו לימודים במכון אבני. מגמה מיוחדת לקיבוצניקים. המורים – יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי, משה פרופס, יעקב וכסלר, אבשלום עוקשי וטוביה בארי. טובי המורים. אבני היה אז בית ספר מהשורה הראשונה. בין היתר התגבשה שם קבוצה של צעירים אוונגארדיים. קיבוצניקים, ברובם, אביטל גבע, כדמות מובילה,יובל דניאלי, ידיד רובין, גבי וחניתה בן-ז'נו. "אני זוכר", מספר דן, "שרשמנו המון. מופשט, ואחר-כך פופ. הצגנו עם קבוצת "10פלוס, יואב בראל, אברהם אילת, רפי לביא". פרטוש, לא להאמין הציג גם בגלריה "יודפת", הגלריה האוונגארדית, ואחר-כך הגלריה המושגית הראשונה בתל-אביב.
אם אני מנסה להתחכם משהו בנוסח "מי שלא סוציאליסט עד גיל 40" – דן פרטוש מוציא לי את המילים מהפה. "אני סוציאליסט עד היום. את זה קשה לעקור".
מכל מקום, הפוליטיקה היא שפירקה את הקבוצה. "לא הזדהיתי עם התערוכות המושגיות. התנגדתי לפוליטיזציה. כאשר אביטל גבע עשה את התערוכות עם המגבעות הצפות והדגים המלוחים, פרשתי. אבדתי את השפה המשותפת, שהיתה לי עם האנשים האלה".
למה עזבת את הקיבוץ? היו לך בעיות של אמן בקיבוץ?
"חס וחלילה. הקיבוץ הוא מקום נפלא לחיות בו. הייתי אמן מוכר על-ידי הקיבוץ והתנועה, וגם עסקתי בתנועה בענייניהם של אמנים. היה לי סטודיו יפה מאוד. בשנים ההן ציירתי אבסטרקט. לא כולם אולי הבינו, אבל קיבלו אותי כמו שאני. אולי משום שהייתי בסדר בעבודה. "עזבתי מכיוון שהרגשתי, שאני לא מממש את כל הפוטנציאל שלי. לא רציתי, כמו רוב האמנים בקיבוץ, למלא את המחסנים בעבודות בלתי מכורות. חיפשתי רמת התמודדות יותר ישירה ויותר חדה. לא אהבתי את זה, שאנשים אחרים מנהלים לי את החיים. לא יכולתי לחיות יותר עם התלות הזאת.
"יחד עם זאת, לעזוב את הקיבוץ, זה היה כמו לעזוב את הדבר שהכי אהבתי. המשבר של הקיבוץ כואב לי נורא. אתה לא יודע כמה כואב לי, כשאני שומע את מתי כספי ועוד ילדים כאלה מחניתה מטילים דופי בקיבוץ.
"יצאנו משם עם ארבעה ילדים ובלי גרוש על הנשמה. מיד נסענו לפאריז. ישבנו שם ארבע שנים וחצי. היו לי שתי תערוכות. הצלחה די חלקית. אמנם אני בן תרבות צרפת, ואמור להיות בן בית בפאריז – אבל לא כך זה היה. הרגשתי את עצמי זר כל הזמן. לא הזדהיתי. האמת היא שדי סבלתי שם".
עכשיו, כאמור, הוא מצייר רק פרחים. הוא רכש מיומנות אבסולוטית בפסטל. פרחים, המסווגים לפי שמותיהם. הפרחים הם, כנראה, שכבשו את נותני החסות שלו בעולם. "הפרחים הם משהו ישיר מהטבע. טבע ישראלי. צבעוניות חריפה הרבה אור. יש לזה בחוץ לארץ זהות מיוחדת, וגם, כנראה מבוקשת".
יש קשר בין הצלחה מסחרית להצלחה אמנותית?
"אני מדבר על אמנות כגורם של שמחת-חיים, לא של כסף. אדם, מדרך הטבע, לא ירצה לחיות במחיצת אמנות דיכאונית. אני רוצה להביא שמחת חיים. אם מישהו משקיע כסף, וזה יוצר סימביוזה בין אמנות למסחר, אהלן וסהלן.
"אין לי שום אינטרס בהצלחה אמנותית נטו. לא רוצה שהפטרון של ההצלחה יהיה מוזיאון או גלריה מן הסוג המחמיא, אבל הלא מקדם. מוזיאונים, להשקפתי, מעולם לא עזרו לאמנים להתפתח. מוזיאונים רק היו חכמים לבוא ולקטוף פירות. מי שקידם בגדול, זה גלריות. ליאו קאסטלי, מרי קוונט.
"תראה. לא חסר לי שום דבר. יש לי עצמאות כלכלית, ואני עושה מה שאני רוצה. יש זהות מוחלטת בין מה שאני עושה (ומוכר) ובין מה שאני רוצה לעשות. מעולם לא ציירתי, ולו ציור אחד, לפי הזמנה".
מה יהיה אם תפסיק לצייר פרחים?
"לא יודע. אין לי שום התחייבות לנושא או לטכניקה מסוימים. אם כי יש לי ידיעה אישית, שהם מרוצים מהפרחים. היפנים המתינו שנתיים, לפני שחתמו איתי. הם לא אמרו למה, הם פשוט ביקשו לבדוק את העקביות שלי".
היפנים מכתיבים?
"חס וחלילה. אבל הם נתנו לי להבין, שהם ישמחו מאוד אם אמשיך לצייר פרחים".
**********
|